הטיול של נועה לנורבגיה – חלק ז' – קון טיקי ואני

עוד כשנורבגיה היתה רק בתיאוריה מבחינתי, כשקראתי את מסלול הטיול למדינה שמחתי לראות ברשימת האתרים את מוזיאון קון טיקי. האמת היא שזו היתה אחת הסיבות שנרשמתי לטיול בלי לזלזל גם בעובדה שמדובר בטיול על בסיס חצי פנסיון ובטיסה ישירה. אבל כמו כל הדברים הטובים שנשמרים לסוף, גם פה הייתי צריכה לחכות עד היום האחרון כדי להגשים את החלום.

רציף המעבורות לחצי האי ביגדוי – ההתרגשות בשיאה

רציף המעבורות לחצי האי ביגדוי – ההתרגשות בשיאה

 

למעשה, הדבר הראשון שעשיתי אחרי שנרשמתי לטיול היה להזמין מהספריה בישוב בו אני גרה את הספר "מסע קון טיקי". קראתי אותו לראשונה בתור נערה והוא השפיע עלי עמוקות. אפילו חלמתי להיות תור היירדאל ממין נקבה ולשלב בהצלחה את וונדר-וומן ואמיליה ארדהרט. אבל לחיים כמובן תוכניות אחרות ואני הפכתי בין השאר גם לספרנית (אבל בלי שפם ומשקפיים). אגב, גם וונדרוומן היתה חלום ילדות אבל סיבוב אחד מיותר וצלקת בשפה הורידו אותי מזה. בקיצור, נשארתי עם החלום להיות תור היירדאל וכמוהו להעמיד את העולם על טעותו. אבל כמובן ששמורה לו זכות הראשונים בניסיון להוכיח את העובדה שמקור הפולינזים הוא מאמריקה, במשימה שנחשבה אז שוות ערך להתאבדות. לא פחות.

הכל התחיל מזה שהוא התגורר כשנה עם אשתו בפולינזיה ושמע סיפורים לצד המדורה, למשל שהמקור של הפולינזים במזרח (כלומר בדרום אמריקה), שלאב הקדמון שלהם קוראים קון טיקי (ממש כמו לאב הקדמון של הפרואנים) ושהם הגיעו לאיים ברפסודות.

פסל של האל קון-טיקי מחוץ למוזיאון

פסל של האל קון-טיקי מחוץ למוזיאון

 

הוא אסף 5 חברים וחיקה את דרכי השיט הפרימיטיביים של אז, כלומר בנה רפסודה עם חבריו מעצי הבלזה שגדלים בפרו שמשם האמינו שיצאו המסעות לפולינזיה. אני לא אתאר לכם את המסע כי הכל כתוב בספר "מסע קון טיקי". להזכירכם אני גם ספרנית ותפקידי חוץ מלהסות אתכם, גם להמליץ לכם על ספרים. אבל רק ארמוז שתור היירדאל המשיך במסעותיו בעולם כדי להוכיח שגם מסעות אחרים היו אפשריים.

בכל מקרה, ההצלחה הפעם היתה פחותה והאמת היא שגם ההצלחה הראשונית של קון-טיקי מוטלת בספק. עד היום רוב המחקרים טוענים שמבחינה גנטית הפולינזים דומים בעיקר לאסיאתים השאלה שנשאלת היא עד כמה ואם בכלל זורם בעורקיהם דם דרום-אמריקאי.

בניין המוזיאון מבחוץ – אוטוטו זה קורה

בניין המוזיאון מבחוץ – אוטוטו זה קורה

 

ובחזרה אלי – התכנון המקורי היה להגיע למוזיאון קון-טיקי שבחצי האי ביגדוי השכם בבוקר ולחזור ברגל למלון Scandic Vulkan. חשבתי שככה אוכל להכיר את העיר לעומק כלומר דרך הרגליים. אפילו ניהלתי את הדיאלוג הבא עם פקידת הקבלה במלון:

  • אני: "כמה זמן אמורה לקחת הליכה רגלית ממוזיאון קון טיקי לכאן?"
  • היא: "שעה וחצי במזג אויר טוב"
  • אני: "מה זה מזג אויר טוב?"
  • היא: "מזג אויר כמו היום"
  • אני: "אוקיי תודה" אבל בלב חשבתי "אוי געוואלד" כי בחוץ ירד גשם שוטף…

כרגיל, התוכניות השתבשו כי יצאנו מהמלון רק בתשע בבוקר והגענו למוזיאון רק ב-11:30 (אוטובוס, מעבורת והמתנה ממושכת בזמן שהמדריך משלם על קבוצה אחרת במוזיאון פראם). מכיוון שהיינו צריכים להיות כבר ב-12:30 בחזרה במעבורת הסיור שלנו במוזיאון היה קצר מאוד.

מכיוון שלא חלמתי שאהיה במוזיאון שמוקדש לספר ששינה את חיי עשיתי אותו בריצה עקב קוצר הזמן. רציתי להספיק כמה שיותר במגבלת הזמן והבטחתי לעצמי בכל מקרה לחזור שוב. אבל כמו ספרנית טובה לא ויתרתי על פינוק לעצמי מחנות המזכרות – סימניה בדמות אל השמש קון-טיקי, זה שבגללו התחיל הכל אצל תור היירדאל ובעצם גם אצלי .

לא רוצה להישמע פולנייה אבל, אוי, אני כבר מתגעגעת. מזל שנשארו לי הזיכרונות, התמונות, חצי קילו של אבקה להכנת דייסה נורבגית אמיתית והמוטו הזה שבעצם מסכם בעצם את כל השבוע שלי בנורבגיה…

משפט מסכם מפיו של תור היידראל

משפט מסכם מפיו של תור היידראל