נועה חוזרת לנורבגיה 2022 – יום ח' – מי הזיז את הגבינה (החומה) שלי?

הנורבגים עפים על הגבינה החומה שלהם ומבחינתם היא מקור לגאווה לאומית וממש סמל תרבותי. היא נחשבת מקור מצוין לאנרגיה לכל אלו שמגיעים למדינה לפעילויות אתגר שונות, היא מתהדרת בטעם של קרמל (שאף אחד אחר חוץ מהנורבגים לא מזהה) ונוכחת במאכלים נורבגים מסורתיים.

אני לא אפרט לכם יותר מדי כי ויקיפדיה יודעת הכל, אלא רק אתוודה שאני (כמו מטיילים אחרים בנורבגיה) חושבת שהיא מסוג הדברים המוזרים שיש רק פה. אבל מה קורה כשמזיזים לנורבגים את הגבינה? את התשובה גיליתי ביום השמיני לטיול שלנו במדינה.

הרכבת כמשל

התחלנו את היום בצעדה מהמלון בו לנו לתחנת הרכבת המפורסמת של פלאם. 2 דקות הליכה שבקושי הספיקו להוריד את כל הקלוריות שהעמסתי בארוחת הבוקר. כמו כל תיירים טובים נסענו ברכבת שנחשבת לנופית ביותר בעולם, אבל במשך כל 20 דקות הנסיעה חשבתי על משהו אחר.

אמנם הנורבגים הם סקנדינבים ולא מתהדרים באלתור כמונו הישראלים אבל כנראה שיש משהו בנורבגים שיודע להתאים את עצמו לשינויים. פלאם היא דוגמה טובה כי הרכבת כאן התחילה בכלל כרכבת מסע בלבד להעברת דואר, מצרכים, סחורות וחומרי בנייה לישובים המבודדים לאורך פיורד ארלנדס.

הישובים עדיין מבודדים (למשל הכפר Undredal שבו היינו אתמול חובר לרשת הכבישים רק ב-1988), אבל מאז עברו הרבה מים בפיורד והרכבת החיונית הפכה לרכבת תיירותית. כל קיץ מגיעים לכאן אלפי אנשים בספינות קרוזים, כך שהכפר הקטן פלאם (400 תושבים) הופך לאוטוסטרדה אחת גדולה. בתור מישהי שבאה ממושב קטן אני ממש לא מקנאה בהם.

המחלה ההולנדית – לא בנורבגיה!

המחשבה הזו ליוותה אותי גם בדרך חזרה. כדי שלא נשתעמם יותר מדי מהנופים (כאילו שאי פעם אפשר לשבוע מהם), יובל המדריך החליט שנלך ברגל ממירדאל (התחנה הסופית של הרכבת) עד Blomheller ומשם נצטרף לרכבת שחוזרת לפלאם. 8 ק"מ בירידה והליכה שנמשכת כשעה. אולי לא נסענו ברכבת, אבל רכבת המחשבות שלי עבדה שעות נוספות (כרגיל…)

אתם כמובן יכולים לרדת באופניים או באומגה, אבל מתי יהיה לכם זמן לחשוב כמוני איך הנורבגים התגברו על המחלה ההולנדית? אולי אלה צרות של עשירים, אבל הפתרון הנורבגי היה פשוט – למרות שהם גילו נפט (והרבה…) החל מסוף שנות ה-60, הם עשו הכל כדי להבטיח שהכלכלה שלהם לא תתבסס על מוצר אחד בלבד. (מי אמר הייטק בישראל?).

למשל, הם המציאו את קרן העושר הנורבגית והם עושים הכל כדי לעודד שימוש ברכבים חשמליים. המשמעות היא שכיום ההכנסות מהנפט מהוות רק 10% מהתל"ג. אלמנט נוסף שמצטרף למלחמה במחלה הוא המע"מ שגם הוא (כמו דברים אחרים בנורבגיה) גמיש להפליא.

המע"מ הבסיסי הוא 25%, אבל על מוצרי מזון משלמים "רק" 15% ועל תחבורה, אירועי תרבות וספורט, מלונאות ותקשורת 12%. מזל שלסיטונאי דגים יש הנחה והם משלמים רק 11.1%. אני לא יודעת אם זה קשור לגילוי הנפט או לא, אבל בנורבגיה גובים מע"מ רק מ-1970 והוא רק עולה. למשל, באוקטובר 2022 המע"מ עלה מ-6% ל-12%.

נורבגיה שוחה עם הזרם

וכמובן שפלאם, הנפט והמע"מ לא לבד. גם שוק הדגים בברגן (שאליו נגיע מחר) הפך מאזור מסחרי לאטרקציה תיירותית ויש עוד רבים כמותו, כך שמדובר לדעתי כנראה במשהו בסיסי בתרבות הנורבגית. ולא, אני לא מדברת רק על כסף.

למשל, כשהגענו למלון Scandic City Hotel בברגן אחרי כשעתיים נסיעה (וארוחת צהרים דשנה) מפלאם מיהרתי לפקידת הקבלה. שאלתי אותה לגבי חנויות צילום או סלולר שפתוחות עד מאוחר כדי לרכוש סוללה למצלמה. היא נתנה לי שמות וסימנה לי את המיקומים על המפה, אבל כשביקשתי ממנה הוראות הגעה או לפחות סימון של הכתובת במפה מודפסת היא השתתקה.

מסתבר שכמו צעירים רבים ברחבי העולם, היא מכירה רק את המפות של גוגל ולא יודעת לקרוא מפות רגילות. כנראה שהמהפכה הדיגיטלית משנה (אם נרצה או לא) סדרי עולם בכל מקום. ובנורבגית מדוברת – אם שוחים עם הזרם יותר מדי אפשר גם לטבוע…

יש דברים שלא משתנים ויש כאלה שכן

מכאן התחילה הסאגה שלי בחיפוש אחרי סוללה למצלמה. בחנות הראשונה אמרו שאין להם והפנו אותי לחנות אחרת. גם להם לא היה, אבל הם הפנו אותי לחנות שלישית שגם בה הסיפור חזר על עצמו. בחנות הרביעית טענו שמדובר בחלק מקורי של המצלמה והציעו בנחמדותם להזמין אותו עבורי.

הבעיה היא שהמשלוח לוקח שבוע והטיסה שלי בחזרה לישראל היא עוד יומיים. מאוד רציתי להישאר בנורבגיה, אבל גם לגמישות שלי יש גבול שלא לדבר על מנהל הבנק שלי. הודיתי לכולם עמוקות בעיקר על פיתוח שרירי הרגליים שלי. ככה זה כשרצים חצי עיר ברגל. מזל שאני מכירה את ברגן מהפעם הקודמת שהייתי בה והרגשתי לגמרי מקומית.

וגם כאן שברתי שיא אישי וביקרתי בשני קניונים ביום אחד. בארץ אני מבקרת בקניון בקושי פעם בשנה ורק אם אני חייבת. נראה לי שאני מתחילה להפוך לנורבגית ולו רק מבחינת היציאה מהקופסה. וכמובן (איך לא?) שגם הגעתי למסקנות:

1. לא נורא ללכת לאיבוד בברגן כי כולם (לפחות אלה שאני פגשתי) נחמדים להפליא, דוברים אנגלית מצוינת ושמחים לעזור. מי ששבוי בסטיגמה של קרירות סקנדינבית (וגם מי שלא) מוזמן להגיע לכאן ולהיווכח בטעותו.
2. כנראה שלגורל יש דרכים משלו והוא מזמן לי תמיד בעיות עם המצלמה בברגן. מעניין מה יקרה לי בביקור השלישי שלי בעיר…

אאוריקה

למרות הכל, העובדות מדברות בעד עצמן ויש לנו לדעתי הרבה מה ללמוד מהנורבגים גם בתחום האלתור. אני חושבת שמדובר בתכונה מקומית שלא תלך לשום מקום כל עוד הזוהר הצפוני קיים. זו תופעה חמקמקה שמצריכה לא רק הרבה סבלנות, אלא גם גמישות מחשבתית שיש כנראה רק פה.

אבל מה יקרה כשהזוהר הצפוני ייעלם? לפי המדענים זה הולך לקרות די בקרוב ואני כבר לא רגועה. אני מבטיחה לחזור לנורבגיה ולעדכן איך זה משפיע על המקומיים (אם בכלל), אבל בינתיים חשבתי לעומק על כל הנושא ומצאתי את התשובה או את האשמה. הגבינה. אחרת איך תסבירו את העובדה שמכל האומות דווקא הנורבגים הם אלו ששינו את העולם?

למשל, ההרפתקנים הנורבגים הם אלו שגרמו לנו להסתכל אחרת על הקטבים, הנסן (נורבגי כמובן) הוא זה שמצא את התרופה לצרעת ורק נורבגיה מגיעה תמיד (אבל תמיד) למקום האחרון באירוויזיון? אין לי ספק שזו הגבינה החומה שמשפיעה עליהם לטובה. או לרעה. תלוי לאיזה כיוון הזיזו אותה…

סדרת הכתבות כולה:

• היום הראשון בסימן ניסים גלויים
• יום ב- מים בששון
• יום ג – להפוך את הלימונדה ללימון
• יום ד- הראש היהודי ממציא לנו פטנטים גם בנורבגיה
• יום ה – האור בקצה המנהרה
• יום ו – שבת בבוקר יום יפה
• יום ז – להרגיש כמו מלכה
• ⇐ יום ח – מי הזיז את הגבינה (החומה) שלי?
• יום ט – מרקטינג סטייל נורבגיה